איטליה

חזרנו מאיטליה.

נסענו עם אורלי ומוטי, החברים הטובים והאהובים שלנו.

היה יפה, רומנטי, מפחיד, טעים, טוב, מתיש, קר, מענג ועוצר נשימה.

יפה ורומנטי

את הטיול התחלנו ברומא. פעם ראשונה שלי ברומא, למרות שהייתי באיטליה שלוש פעמים. רומא מדהימה, רומנטית להפליא, יפיפייה וציורית. הספקנו לדחוס ביומיים די הרבה ונדמה לי שלא פספסנו שום אטרקציה תיירותית. כמובן שלא פסחנו גם על התחביב החביב, שופינג...

מפחיד 

בערב הראשון, רצינו להרגיש קצת כמו איטלקים. לכן ישבנו בבית קפה בפיאצה ברברני ל-Happy hour. מהשעה שש בערב, אפשר לשבת בבתי קפה, להזמין משקה בתשלום וליהנות ממזנון חופשי של אוכל קטן מקומי: פיצות, פסטות, ברוסקטות ועוד. את הערב כמעט סיימתי בבית חולים עקב אלרגיה קשה, כנראה ליין החזק שהזמנו או לאנשובי, שלוותה בקוצר נשימה ודפיקות לב מואצות...חשבתי שאמות באיטליה אבל חזרתי לחיים בזכות טיפולו המסור של מוטי "סיסטם"...

טעים

בערב השני ישבנו במסעדה מקומית קטנה ואיכותית, Hostaria Romana, מול בית המלון המקסים שלנו Hotel de petris. אכלנו ריזוטו פטריות מהמם, ארטישוק ברוטב לימון שנמס בפה, סלט טרי ורענן (אוי, הירוקים באיטליה כל כך יפים, פריכים וחיוניים שכואב לאכול אותם), סטייק ותפוחי אדמה. ממליצה בפה מלא (באוכל) על המסעדה, אם כי לא הייתי מזמינה שוב סטייק כי מי מזמין סטייק ברומא ???

טוב ומתיש  

בבוקרו של היום השלישי, שמנו פעמינו לכיוון רימיני, עיר חוף מזרחית, לתערוכת גלידות ומאפים. לאחר כארבע שעות נסיעה באוטוסטראדות המשוכללות, כשאף נהג לא נתקע לך מול הפרצוף בנתיב השמאלי, הגענו לתערוכת Sigep בפאתי רימיני. תערוכה ענקית ומדהימה שאיגדה יצרני גלידות, מאפים, כלים ומתקני אפיה ובישול, אריזות ועוד. הכל מעוצב בטוב טעם, באיכות בלתי מתפשרת, מתוקתק ומסודר להפליא. גני התערוכה אמרתם ?... ובכן, יש לנו המון מה ללמוד. כיתתנו רגליים במשך שעות והספקנו לראות אולי שליש מהתערוכה.

מותשים מהיום הארוך, החלטנו לאכול משהו קליל לארוחת ערב. אורלי "סאנשיין" ואני אוהבות מאד טיולי סופר בחו"ל, אז קנינו בסופר מקומי גבינות, ירקות טריים ולחמים טובים ועשינו פיקניק בחדר במלון...

קר ומענג

בשעות הבוקר של היום הרביעי, טיילנו קצת ברימיני הקפואה. רועדים מקור, מצאנו בית קפה מקסים באחת הסמטאות של העיר העתיקה והזמנו את המשקה הכי טעים שיש. "ג'מייקאנו". ערימה של קרם זביונה מתוק, אספרסו איכותי וקצפת טרייה בכוס קטנה. עצמנו עיניים, נאנחנו והתענגנו על כל ביס מהכפית. אח, כמה טוב !                                

המשכנו לבולוניה, בירת חבל אמיליה רומאניה. בולוניה יפה, המונית, צבועה בגווני חמרה ואדום. היה כל כך קר, שלא הרגשנו את כפות הרגליים שלנו גם לאחר הליכה מרובה. טיילנו באתרים ההיסטוריים (חייבים הרי לומר שראינו) ועשינו קצת שופינג (יש עכשיו soldi והמחירים סבירים לחלוטין).

ביקרנו גם בשוק הירקות והפירות המקורה והצטיידנו בדובדבנים ותותים מתוקים, גבינות וארטישוקים קטנים שממש רציתי לקחת הביתה כי הם היו ממש יפים. חזרנו לרימיני ואכלנו ארוחת ערב ב Lido, מסעדה מקומית וטעימה שנבחרה באקראי על ידי בעלי. הזמנו דגים בגריל, ריזוטו פטריות, פיצות קריספיות וסלט הבית. טרפנו לשובע וכך סיימנו עוד יום ארוך...

עוצר נשימה

כשהסטתי את הוילון בחדר המלון ברימיני בשעת בוקר מוקדמת של היום החמישי, נגלה לעיני מחזה מרהיב שסחט מפי צווחת התלהבות. העיר היתה מכוסה בשלג רך שירד ללא הפוגה. חוף הים היה לבן וצחור. הקור היה עז אבל למי אכפת כשבחוץ כל כך יפה ?

ארזנו את עצמנו ואת מטלטלנו ונסענו לוונציה, היעד האחרון בטיול שלנו. כל הדרך ירד שלג וגם כשהגענו לוונציה המהפנטת הוא לא פסק. פתיתי השלג ירדו כמו פיסות קטנות של צמר גפן רך. המקומיים אמרו לנו ששלג בוונציה הוא מחזה נדיר כך שזכינו. מאחר וזמננו היה מוגבל, לקחנו את הוואפורטור, אוטובוס צף מקומי, ושטנו בתעלה הראשית עד כיכר סן מרקו. וונציה לכשעצמה היא אחת הערים היפות בעולם בעיניי. הרומנטיקה נשפכת מחלונות העץ של הבתים הציוריים. הסמטאות הקטנות והקסומות, הגונדולות שעוגנות לאורך התעלות... תוסיפו שלג, ועוצמת היופי מתגברת ומותירה אותך חסר נשימה. 

                                                                                                                          

מאחר והתגעגענו לאוכל מזין שכייף לנגוס בו, בקיצור המבורגר וצ'יפס, אכלנו צהרים ב Hard rock cafe המצוין שבכיכר סן מרקו. אחר הצהרים נסענו לשדה התעופה בוונציה, לתפוס טיסת המשך לרומא ומשם לארץ. לא אלאה אתכם בפרטי תקרית הטיסה חזרה הביתה (פספסנו טיסה שלא באשמתנו ונאלצנו להישאר לילה נוסף ברומא ללא המזוודות...) כדי להשאיר טעם טוב לכל החוויה הזו... בקצרה אומר ששני דברים ייזכרו לרעה מהטיול הזה: אדישות איטלקית ואל-איטליה.

זהו, חמישה ימים קסומים נגמרו. חזרנו עייפים, מרוצים ומצוידים במבחר מטעמים איטלקיים (פסטות, פרמז'ן, רטבים, ריזוטו, הארטישוק היפה שלי ומגפיים...).

ועכשיו אני הולכת להכין ריזוטו פטריות.

שלכם,

סיגל

ג'ולי וג'וליה

ראיתי ב DVD את ג'ולי וג'וליה, סרט מקסים עם מריל סטריפ ואיימי אדמס, שעושה חשק אדיר לאכול ולחייך (ולצפות בו שוב...).

הסרט מבוסס של שני רבי מכר (סיפורים אמיתיים) המביאים את זיכרונותיה של ג'וליה צ'יילד, כוהנת הבישול הצרפתי בארה"ב, מי שכתבה את רב המכר Mastering the Art of French Cooking, והגישה את אחת מתכניות הבישול המפורסמות בארה"ב. האישה שלימדה את אמריקה לאכול ולבשל.    
לצד ג'וליה צ'יילד משמשת כמקור השראה לעלילה גם ג'ולי פאוול, בלוגרית שהתפרסמה ברחבי ארה"ב לפני מספר שנים, כאשר הכינה מדי יום, ובמשך שנה תמימה, 524 ממתכוניה המהוללים של הבשלנית הנודעת, ודיווחה על כך מיד לקוראיה הנאמנים.

סיפור חייהן של ג'ולי וג'וליה שזורים זה בזה. שתיהן אמנם חיות בתקופה ובמקומות שונים זו מזו, אך יש ביניהן מכנה משותף והוא חיפוש דרך ועניין בחיים יחד עם אהבה עצומה לאוכל. וכמו שג'וליה אומרת בסרט: "קניית אוכל כייפית כמו קניית שמלה..."

מריל סטריפ מגלמת את ג'וליה צ'יילד בחינניות ו"גונבת את הסרט". באופן כללי, תמיד עושה רושם שמריל סטריפ, אלופת המבטאים, כל כך מזדהה עם תפקידיה ונכנסת בצורה מושלמת ואינטליגנטית לנעלי הדמות שהיא מגלמת, שבעצם היא הדמות. אפשר בקלות לטעות ולחשוב שמריל סטריפ היא ג'וליה צ'יילד: אשה גדולת מימדים, חמה, קולנית, בעלת חיתוך דיבור ייחודי, לבבית, מלאת שמחת חיים, אמיתית, כנה, אוהבת, יצרית, גדולה מהחיים.

הסרט עורר בי הזדהות לא מעטה בכמה מובנים...למשל בסצינה שבה ג'ולי מחליטה לעשות משהו עם עצמה ולפתוח בלוג על אוכל והיא ובעלה יושבים יחד ובונים אותו. ממש חשתי על בשרי את ההתרגשות עם רגע צאתו של הבלוג לעולם, הרי גם אני הייתי שם, באותו יום שבת לפני כ 4 חודשים...
וגם אני מאד אוהבת לאכול.  בכלל אני חושבת שאוכל הוא אחד מתענוגות החיים. רוצים לשמח אותי ? תנו לי צלחת של אוכל ביתי פשוט וטעים ואל תבקשו ביס ותפריעו לי לאכול. בשבילי זו חוויה מטריפת חושים, סקסית ומרטיטה (כמו הופעה של יזהר...). באוכל יש גם משהו מנחם ובישול הוא דרך לברוח מכל היום. וכמו שאומרת ג'ולי בסרט בעודה אופה פאי קרם שוקולד "מה אני אוהבת בבישול ? שגם לאחר יום שבו כלום לא בטוח, אפשר לחזור הביתה ולדעת בוודאות שאם נוסיף לשוקולד חלמונים וסוכר, הוא יהפוך לסמיך. זה כל כך מנחם..." (סלחו לי אם הציטוט לא מדויק, העיקר הכוונה).
וגם בסרט, כמו בחיים, ישנם רגעי משבר ואכזבה לא מעטים, רגעים שבהם הדברים לא קורים בדיוק כפי שתכננו או חלמנו. וכן, צריך לעמוד על הרגליים ולהמשיך הלאה, עם חיוך גדול, תוך אמונה מלאה בצדקת הדרך ובעצמך. וזו עובדה גם בסרט: ספרה של ג'וליה צ'יילד התפרסם רק לאחר 8 שנים של עמל רב ודחיות מחברות הוצאה לאור שונות וספרה של ג'ולי התפרסם לאחר שנה מרגשת אך מתישה של בישול יומיומי וכתיבה בבלוג, כשאכזבות היו חלק מהדרך.

ואלה התובנות שיצאתי איתן לאחר הצפייה:

1. לעשות רק דברים שאוהבים, שבאים מתוך להט פנימי...
2. להאמין בחלום ובשילוב נכון של נחישות, התמדה, דבקות במטרה ואמונה בעצמך, ולא משנה כמה זמן זה ייקח, השמים הם הגבול...
3. לא לפחד ולא להתנצל על פשלות בישוליות...
4. אין דבר כזה "יותר מדי חמאה"...

ג'ולי וג'וליה הוא סרט מוטיבציה משובץ ברגעים משעשעים, מרגשים ושובי לב ובפסקול מוסיקלי קסום (בצד שמאל מצורף לינק לנעימת הנושא מהסרט. השמיעו וקראו את הפוסט תוך כדי). מומלץ מאד, במיוחד בימי החורף הגשומים והסוערים שנחתו עלינו, תודה לאל...
ובהשראת נושא האוכל בסרט, אני טסה ביום שישי לאיטליה המהממת, לחמישה ימים של אוכל טוב ושכרון חושים.    
חוויות - כשאחזור...

שיהיה סופשבוע מענג,

שלכם
סיגל

תנו לי, תנו לי רוק'נרול...

כמה שאני משוועת לרוק ישן וטוב. לאותם צלילים מקפיצי איברים, שפותחים את הלב ומחדירים לתוכו מקצבים מטורפים של גיטרה חרוכה ותופים משתוללים. צלילים שמעוררים געגועים עזים למה שהיה ולמה שאולי עוד יהיה...
כדי לספק את היצר הפראי הזה, הלכתי אתמול למופע של "תיסלם" בזאפה תל אביב. "תיסלם" מתאחדת בפעם המי יודע כמה (איזה כייף) וחוגגת 30 שנה להיווסדה בסדרת הופעות (איזה כייף).
איך היה ? בואו נאמר שהשעה עכשיו 08:07 בבוקר שאחרי המופע ואני אחרי לילה נטול שינה עם אדרנלין שגועש בדם ויחזיק אותי ערה, מחייכת ומקפצת, עד שבוע הבא.

להופעה הלכנו בהרכב של שתי אמהות ושני בנים מתבגרים שלומדים לנגן, האחד על גיטרה והשני על תופים. חשבנו מה יותר טוב מלתת למוסיקאים הצעירים לחוות מופע רוק'נרולי איכותי ולהכניסם לעולם האמיתי של המוסיקה.
הדרך לזאפה היתה מבחינתי מסע אחורה בזמן. כשברקע התנגן דיסק של תיסלם בפול ווליום, הרשיתי לעצמי להיות קלולס בת גילו של בני ולהתנהג בהתאם וזה אומר נפנופי ידיים, נענועי ראש וזיופי להיטים בקולי קולות כמו שצריך.
את דלתות הזאפה פותחים בתשע. בשמונה וחצי כבר התייצבנו ראשונים, חוסמים בגופינו את הכניסה כדי שאף אחד לא ייכנס לפנינו. עם פתיחת הדלתות אנחנו שועטים פנימה, כמו ישראלים השועטים לחדר האוכל במלון, ונעמדים נרגשים סמוך לשפת הבמה. בעשר וקצת המקום כבר מפוצץ בקהל בכל הגילאים (לידנו היה מעריץ שרוף בן 19 !!!) ואז החברים המופלאים עולים לבמה.

רפרטואר השירים כלל את המיטב של תיסלם, חלקם נשארו אקטואליים גם בחלוף 30 שנים.

{ הליין אפ שהיה דבוק לרצפת הבמה }

איזה תענוג לראות שישה אנשים באמצע החיים, מקסימים ונטולי פוזה לחלוטין, שבאים לעשות כייף, לנגן ולשיר זיכרונות נעורים. יזהר, צוף ויושי חורכים את הגיטרות בכישרון ענק, דני מקפץ ומפזז על הבמה בשיא האנרגיות, יאיר מבדר את הקהל באחת ההפסקות וסמי מפליא לתופף כאילו לא התבגר ב 30 שנים... הם נרגשים לא פחות מהקהל המשולהב, מחזירים לו אהבה ומתיזים אנרגיות חיוביות לכל עבר. טוב להם ביחד. הכימיה אדירה, הם מתרפקים זה על זה, נהנים, צוחקים ונדמה לי שאפילו היתה שם צביטה בישבן...

לצערי, הערב נגמר מהר מדי. אני ממש מוכנה לקבל מנה נוספת של כל הטוב הזה ולכן אני כבר רוכשת כרטיסים למופע הבא בסוף פברואר.
וכמו ששרים החבר'ה - היה טוב, היה יושי !!! אוהבת אתכם, תיסלם.

שבת שלום,
סיגל

תערוכת "עדות מקומית"

השבוע יצאנו מטעם קורס הצילום, לסיור תרבותי בתערוכת צילומי העיתונות הבינלאומית, ה-World Press Photo, ותערוכה הישראלית, "עדות מקומית".
תערוכת צלמי העיתונות הבינלאומית שזכתה לתהודה רבה תוך משיכת עשרות אלפי מבקרים, מציגה את תוצאות תחרות צילומי העיתונות הבינלאומית – התחרות הגדולה והיוקרתית ביותר בתחום. מדי שנה מוצגת התערוכה ב-80 ערים מרכזיות ברחבי העולם, ביניהן תל אביב. הצילומים מוצגים על פי קטגוריות נושא שונות החל מאקטואליה, חדשות, אישים, ספורט, ועד טבע ואומנות.
במקביל לתערוכת הצילום הבינלאומית, מוצגת כמדי שנה תערוכת "עדות מקומית" ע"ש ליאור זיו אשר נפל בעת מילוי תפקידו כצלם עיתונות של דובר צה"ל. התערוכה מרכזת את מיטב צילומי העיתונות הישראלית מאירועי השנה החולפת בארץ. לצערנו, בשנה החולפת חווינו אירועים קשים ותמיד מלחמה, הרס ועצב מצטלמים הכי טוב. הקטגוריות בתערוכה המקומית: חדשות, תרבות ואומנות, טבע וסביבה, פורטרטים, חיי היום-יום וספורט.

התערוכה מתקיימת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב עד ה 16.1.09. היא פתוחה במיוחד, בנוסף לשעות הפתיחה הרגילות, גם בימי שלישי וחמישי עד 22:00 ובשבת מ- 18:00 עד 22:00.
מוזיאון ארץ ישראל, רח' חיים לבנון 2, רמת אביב, תל-אביב

סוף שבוע נעים,
סיגל

"תמונת השנה" - קובי גדעון

מקום 1 בקטגוריה "חדשות" - מוחמד מוחסיין

מקום 1 בקטגוריה "ספורט" - אסף קליגר

מסע אחורה בזמן...

כתבתי בעבר על זכרונותי המוסיקליים מהבית שגדלתי בו, שנשזרו כחוט בלתי נראה מהפטיפון המשפחתי אשר שכן דרך קבע בחדר של לימור ושלי. וכאילו בכדי לסגור מעגל, ביצענו ביום שישי האחרון את אחת הרכישות המרגשות שאפשר לתאר. 
לאחרונה אני מטיילת המון בשוק הפשפשים. חוץ מאוירה קסומה ומיוחדת, אני תרה אחר חפצים שיתאימו לגלריה שאני חולמת לפתוח.
בעודנו מסתובבים, בעלי ואני, בשוק בבוקרו של יום שישי האחרון, ובטרם הוא התמלא בהמון האופייני לו בימי שישי, תפסה את אוזננו ועינינו מוסיקה משנות ה 60 שבקעה מפטיפון ישן, ממש חתיכת נוסטלגיה, שעמד בפתחה של אחת החנויות.
בקיצור, בלי להסס ולחשוב יותר מדי, רכשנו את הרהיט המשגע הזה שמשלב פטיפון ורדיו משנות ה 60, תמורת 300 ש"ח בלבד (המוכר ביקש 500 ש"ח ובעלי שוב נדרש להוכיח את כישוריו המסחריים). והכי חשוב - תוצרת כחול לבן. 
מיד אחרי שהעמסנו את המציאה על האוטו, מיהרנו לחנות הדיסקים המגניבה והמומלצת שכבר כתבתי עליה ורכשנו ערימת תקליטים מצהיבה ומשובחת הנושאת ריח של פעם והקדשות בכתב ישן, ב 10 ש"ח כל אחד. עשיתי קניה נוספת של דיסקים שווים במיוחד ואף קיבלתי במתנה דיסק של יזהר אשדות משנת 1994...
עכשיו, תופס הרהיט מקום של כבוד ליד האח, ואני מסתכלת עליו באהבה ומתמוגגת. השאיפה שלי היא להציב אותו בגלריה ולהשמיע תקליטים. ועד שזה יקרה, אנחנו נהנים ממסע מענג בזמן עם פרנק סינטרה, אלטון ג'ון, רוד סטיוארט ועוד רבים וטובים. אני לא יודעת אם מישהו מכם זוכר איך נשמע תקליט המתנגן בפטיפון, אני יכולה לומר שיש לזה צליל מאד מיוחד ושונה וממש אפשר לשמוע ברקע איך המחט מלטפת את הוויניל, כאילו עושה לו דיגי בגב...
אני שוקלת לצבוע את הרהיט וטיפה לחדש אותו. מה דעתכם ?
שלכם,
סיגל